האמירה החמש עשרה

האדם הוא יצור חסר הכרה עצמית. אולם על אף שהוא לא מסוגל להכיר את עצמו, הוא מכיר כל דבר אחר כמו את כף ידו, כאילו הוא מעביר את הדברים האחרים בביקורת ומאשר אותם לפני שהוא אומר או עושה משהו, וכאילו הוא בוחן את כל הדברים האחרים לפניי ולפנים, לרבות מצבם הנפשי. הדבר נכון לגבי כל בני האנוש. האדם נכנס כיום לעידן המלכות, אך אופיו נותר כשהיה. בפניי, הוא פועל בהתאם לאופן פעולתי שלי, אך מאחורי גבי, הוא עדיין עוסק ב"ענייניו" הייחודיים. אולם כשהוא מסיים את ענייניו ומתייצב שוב לפניי, נדמה שהוא אדם אחר – הוא רגוע ברוב חוצפתו, פניו שלווים ודופק לבו יציב. זה בדיוק מה שהופך את האדם לנתעב כל כך, הלא כן? כמה בני אדם הם לגמרי דו-פרצופיים, ומציגים לי פרצוף אחד ואת השני חושפים מאחורי גבי? כמה בני אדם הם כמו שה בן יומו בפניי, אך הופכים לנמר רעבתן מאחורי גבי, ואז הופכים לציפור קטנה המתעופפת בעליזות מעל הגבעות? כמה בני אדם מפגינים תכליתיות ונחישות לפניי? כמה בני אדם באים אליי בחיפוש צמא ומשתוקק אחר דבריי, אך מואסים בהם ומתכחשים אליהם מאחורי גבי, כאילו דבריי קשים מנשוא? פעמים כה רבות, ויתרתי על תליית תקווה באנושות משום שראיתי שאויבי השחית אותה; פעמים כה רבות, ראיתי את האדם ניגש אליי בבכי ומתחנן למחילה, אך משום חוסר הכבוד העצמי וחוסר תקנה העיקש שלו, עצמתי את עיניי לנוכח מעשיו בכעס, אפילו כשלבו היה ישר וכוונותיו היו כנות; פעמים כה רבות, אני רואה שהאדם מסוגל להאמין ולשתף איתי פעולה, ורואה שנדמה שהוא חבוק בזרועותיי וטועם מחום החיבוק; פעמים כה רבות, ראיתי את התמימות, החיוניות והחביבות של עמי הנבחר, ואני תמיד מתענג על הדברים האלה בלבי. בני אנוש לא יודעים ליהנות מהברכות שהועדתי להם, משום שהם לא יודעים מה פירושם האמיתי של ברכה וסבל. זו הסיבה לכך שהאנושות אינה כנה בשום אופן בחיפושה אחריי. אילו לא היה יום מחר, מי מבין בני האדם הניצבים בפניי היה צחור כשלג וזך כאבן ירקן טהורה? אהבתכם כלפיי היא לא דבר שניתן לקבל תמורתו סעודה טעימה, חליפה אופנתית, או משרה רמה בשכר נאה, הלא כן? או שמא ניתן לקבל תמורתה אהבה מהזולת? ניסיונות לא גורמים לאדם לנטוש את אהבתו כלפיי, נכון? סבל ותלאות לא יגרמו לו להתלונן על מה שהסדרתי, הלא כן? אף בן אדם מעולם לא העריך באמת את חרב פי – האדם מכיר רק את המשמעות על פני השטח מבלי להבין באמת את המשמעות העמוקה יותר. אילו בני אנוש היו מסוגלים לראות באמת את חדות חרבי, הם היו רצים כעכברושים לחוריהם. משום קהות החושים של בני האנוש, הם לא מבינים את הפירוש האמיתי של דבריי כהוא זה, ולכן אין להם מושג כמה דבריי מבעיתים, או כמה מאופיים נחשף, וכמה משחיתותם נשפטה בדברים האלה. זו הסיבה לכך שעל פי הבנתם הלקויה את דבריי, רוב בני האדם נקטו גישה פושרת ובלתי מחייבת.

במלכות, לא רק שפי מבטא אמירות, אלא שרגליי צועדות ברוב-טקס בכל מקום על פני הקרקע. כך ניצחתי את כל המקומות המזוהמים והטמאים, כך שלא רק השמיים משתנים, אלא שגם הארץ מצויה בתהליך שינוי, והיא תתחדש תוך זמן קצר. ביקום כולו, כל דבר מתחדש בזוהר כבודי ומציג היבט מרגש המענג את החושים ומרומם את הרוח, כאילו האדם קיים כעת בשמיים מעבר לשמיים, כפי שהוא נתפס בדמיון האנושי, ללא הפרעה של השטן ומתקפות של אויבים חיצוניים. מעל היקום, הכוכבים הרבים תופסים את מקומם המיועד לפקודתי ומקרינים את אורם מבעד לאזורי החלל בשעות החשכה. אף יצור לא מעז לטפח מחשבות של מרדנות, ולכן, בהתאם למהותו של הצווים המנהליים שלי, כל התבל מוסדרת היטב ומסודרת למשעי: מעולם לא נוצרה כל הפרעה ואחדות התבל לא הופרה מעולם. אני מזנק מעל הכוכבים, וכשהשמש שולחת את קרניה, אני מסיר את חומן, ושולח על משבי רוח ענקיים פתיתי שלג בגודל נוצות אווז הנסחפים מתוך ידיי. אולם כשאני משנה את דעתי, כל השלג נמס והופך לנהר. האביב החל תחת השמיים כהרף עין, וכל הנוף על פני האדמה נצבע בירוק ברקת. אני משוטט מעל כיפת רקיע, ופני האדמה מתכסים מיד בחשכה שחורה כזפת משום דמותי: "לילה" הגיע בלי אזהרה, והעולם כולו חשוך כל כך עד שאף אחד לא יכול לראות את ידו המושטת מול פניו. עם כיבוי האור, האנושות מנצלת את הרגע כדי להתחיל השתוללות של השמדה הדדית, ובני אדם חוטפים זה מזה ובוזזים זה מזה. אומות העולם מוכות בתוהו ובוהו של מחלוקות ולמצב של אנדרלמוסיה עכורה לבלי שוב. בני האדם מוכים בעווית ייסורים, נאנחים וגונחים מתוך סבל, מייללים יללה מעוררת רחמים בסבלם ומייחלים שהאור ישוב אליהם כדי לשים סוף לימי החשיכה ולהחזיר את החַיוּת שהייתה קיימת פעם. אולם כבר מזמן עזבתי את האדם אחר כבוד, ושוב לא ארחם עליו לאור העוולות בעולם: זה מכבר תיעבתי ודחיתי את בני האדם בעולם כולו, התעלמתי מהתנאים בעולם, הפניתי עורף לכל מהלכיו ותנועותיו של האדם, והפסקתי להתענג מהתינוקיות והתמימות שלו. פתחתי בתוכנית אחרת לחידוש העולם, כדי שהעולם החדש ייוולד מחדש בהקדם ולא יהיה חבוי עוד. כמה מצבים תמוהים של האנושות ממתינים שאתקן אותם; כמה טעויות של האנושות אני צריך לבוא באופן אישי כדי למנוע; כמה אבק של האנושות אני צריך לטאטא; כמה תעלומות אני צריך לפתור לאנושות: האנושות כולה ממתינה לי וכמהה לבואי.

בארץ אני האל המעשי עצמו בלבם של בני האדם ובשמיים אני אדון כל הבריאה. טיפסתי על הרים וחציתי נהרות, וגם נסחפתי אל תוך האנושות ומחוצה לה. מי יעז להתנגד בגלוי לאל המעשי עצמו? מי יעז להתנתק מריבונותו של האל הכול יכול? מי יעז להכריז שאני בשמיים ללא צל של ספק? מי יעז להכריז שאני בארץ, ללא כל סיכוי לטעות? אין באנושות אף אדם שמסוגל לתאר בפרוטרוט את המקומות שבהם אני שוכן. האם ייתכן שכאשר אני בשמיים, אני האל העל-טבעי עצמו? האם ייתכן שכאשר אני בארץ, אני האל המעשי עצמו? העובדות שאני המושל של כל הבריאה, או שאני חווה את הסבל של העולם האנושי לא יכולות להכריע בוודאות אם אני האל המעשי עצמו, הלא כן? אם האדם חושב כך^[א], הרי שהוא נבער ללא תקנה, הלא כן? אני בשמיים, אני גם בארץ, אני בין שפע הדברים הברואים וגם בקרב שפע בני האדם. האדם יכול לגעת בי בכל יום. יתרה מזאת, הוא יכול לראות אותי בכל יום. בעיני האנושות, לפעמים אני נסתר ולפעמים אני גלוי; אין לי קיום אמיתי אך גם אין לי הוויה. מצויות בי תעלומות שהאנושות לא יכולה להעלות על הדעת. נדמה שכל בני האדם מביטים בי מבעד למיקרוסקופ כדי לגלות בי אפילו עוד תעלומות, בתקווה שכך הם ייפטרו מהרגש של חוסר הנוחות בלבם. אולם גם אם האנושות הייתה משתמשת בפלואורוסקופ, כיצד היא הייתה יכולה לחשוף איזשהם מהסודות הטמונים בחובי?

ברגע שבו בני עמי יזכו בכבוד ביחד איתי בזכות עבודתי, תיחשף מאורתו של התנין הגדול האדום כאש, כל הבוץ והלכלוך ייסחפו וינוקו, והמים המזוהמים שהצטברו במהלך אינספור שנים יתייבשו בשריפות הבוערות שלי ולא יתקיימו עוד. לאחר מכן, התנין הגדול האדום כאש יגווע באגם האש והגופרית. האם אתם באמת מוכנים להישאר תחת השגחתי כדי שהתנין לא יחטוף אתכם? האם אתם באמת שונאים את תכסיסיו הערמומיים? מי מסוגל לשאת עדות נאמנה עליי? למען שמי, למען רוחי, למען כל תוכנית הניהול שלי – מי מסוגל להקדיש לי את כל הכוח שבגופו? כיום, כשהמלכות נמצאת בעולמם של בני האדם, זו העת שבה באתי באופן אישי לעולמם של בני האדם. אלמלא כן, האם יש מישהו שיכול לצאת לקרב בשמי, ללא חת? האנושות כולה עושה ככל יכולתה ולא בוחלת באמצעים כדי להקריב את עצמה למעני, כדי שהמלכות תתגבש; כדי שלבי יתרצה; ושוב, כדי שיומי יבוא; כדי שיבוא היום שבו שפע הדברים הברואים ייוולדו מחדש וירבו; כדי שהאדם ייחלץ מים הסבל; כדי שיבוא יום המחר וכדי שהוא יהיה נפלא, וילבלב וישגשג; ושוב, כדי שתתרחש ההנאה מהעתיד. זה אות לכך שכבר ניצחתי וסימן להשלמת התוכנית שלי, הלא כן?

ככל שבני האדם יחיו באחרית הימים, כך הם יחושו בריקנות שבעולם, ויהיה להם פחות אומץ לחיות את חייהם. זו הסיבה שבני אדם רבים מספור מתו מאכזבה, ואחרים רבים מספור התאכזבו בחיפושם, ואחרים רבים מספור מתומרנים בידי השטן. חילצתי בני אדם כה רבים, סייעתי לבני אדם כה רבים, ולעיתים קרובות כל כך, כשבני אנוש איבדו את האור, החזרתי אותם למקום מואר, כדי שהם יוכלו להכיר אותי באור וליהנות ממני באושר. משום בואו של אורי, ההערצה גוברת בלב בני האדם המתגוררים במלכותי, מכיוון שאני אל שהאנושות אוהבת ואל שהאנושות דבקה בו בחיבה, ומכיוון שהאנושות מלאה בהתרשמות מתמדת מדמותי. אולם בסופו של דבר, איש לא מבין אם זו עבודתה של הרוח או הביצוע של הבשר והדם. האדם יכול לחוות את הדבר האחד הזה בפרוטרוט משהו במשך חיים שלמים. האדם מעולם לא בז לי בלב לבו, אלא דבק בי בעומק רוחו. חוכמתי מגבירה את הערצתו, הנסים שאני עושה מבדרים את עיניו ודבריי מהממים את דעתו, אך הוא מוקיר אותם עד מאוד. המציאות שלי גורמת לאדם לאובדן עצות, הלם ובלבול, אך הוא מוכן לקבל את כולה. זו בדיוק הדרך לבחון את האדם כפי שהוא באמת, הלא כן?

13 במרץ, 1992

הערות שוליים:

א. בטקסט המקורי נכתב "במקרה הזה."

מתוך 'האמירה החמש עשרה'

הברק ממזרח, כנסיית האל הכול יכול נוסדה בעקבות הופעתו ועבודתו של האל הכול יכול, הביאה השנייה של ישוע אדוננו, המשיח של אחרית הימים. החברים בכנסייה הם אלה המקבלים את עבודתו של האל הכול יכול באחרית הימים, והנכבשים וניצלים באמצעות דבריו. האל הכול יכול ייסד את הכנסייה לבדו והוא שמנהיג אותה כרועה. היא במפורש לא נוסדה על ידי אדם. המשיח הוא האמת, הדרך והחיים. צאנו של אלוהים שומעות בקולו של אלוהים. כל עוד תקראו את דברי האל הכול יכול, תבינו שאלוהים אכן הופיע.