אלוהים יוצר את הקשת בענן כסמל לבריתו עם האדם

אלוהים יוצר את הקשת בענן כסמל לבריתו עם האדם

בראשית ט' 11-13 והֲקִמֹתי את-בריתי אִתכם, ולא-יכרת כל-בשר עוד ממי המבול; ולא-יהיה עוד מבול, לשחת הארץ. ויאמר אלֹהים, זאת אות-הברית אשר-אני נתן ביני וביניכם, ובין כל-נפש חיה, אשר אִתכם – לדֹרֹת, עולם. את-קשתי, נתתי בענן; והיתה לאות ברית, ביני ובין הארץ.

…………

רוב בני האדם יודעים מהי קשת בענן ושמעו סיפורים הקשורים לקשתות בענן. באשר לסיפור על הקשת בענן בכתבי הקודש, יש כאלה שמאמינים לו, יש כאלה שמתייחסים אליו כאגדה, ואילו אחרים לא מאמינים בו כלל. כך או כך, כל מה שקרה בנוגע לקשת בענן הוא כל הדברים שאלוהים עשה פעם והדברים שאירעו במהלך התהליך שבו אלוהים מנהל את האדם. הדברים האלה תועדו בדיוק בכתבי הקודש. התיעודים האלה לא מספרים לנו מה היה מצב רוחו של אלוהים באותו הזמן או מה היו הכוונות מאחורי הדברים שאלוהים אמר. יתר על כן, איש לא יכול להבין מה אלוהים הרגיש כשהוא אמר אותם. עם זאת, הלך רוחו של אלוהים בנוגע לכל העניין הזה מתגלה בטקסט בין השורות. נדמה המחשבות שלו באותה העת ממש מזנקות מהדף עם כל מילה ואמירה מדבר האל.

…………

במקור, אלוהים ברא אנושות שהייתה טובה מאוד בעיניו וקרובה אליו, אך בני האדם האלה הושמדו במבול לאחר שהם מרדו בו. האם כאב לאלוהים שאנושות כזו פשוט נעלמה בן-רגע, ככה סתם? ודאי שכאב לו! וכיצד הוא הביע את הכאב הזה? כיצד הדבר תועד בכתבי הקודש? הדבר תועד בכתבי הקודש כך: "והֲקִמֹתי את-בריתי אִתכם, ולא-יכרת כל-בשר עוד ממי המבול; ולא-יהיה עוד מבול, לשחת הארץ." המשפט הפשוט הזה מגלה את מחשבותיו של אלוהים. ההשמדה הזו של העולם הכאיבה לו מאוד. במילים של בני אנוש, הוא היה עצוב מאוד. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו: איך נראתה הארץ שהייתה פעם שוקקת חיים לאחר שהושחתה במבול? איך נראתה כעת הארץ, שפעם הייתה מלאה בני אדם? ללא התיישבות אנושית, ללא יצורים חיים, מים בכל מקום ואי-סדר אדיר על פני המים. האם התרחשות כזו הייתה כוונתו המקורית של אלוהים כשהוא ברא את העולם? מובן שלא! כוונתו המקורית של אלוהים הייתה לראות חיים בכל רחבי הארץ, לראות את בני האדם שהוא ברא עובדים אותו, ולא שרק נח יהיה היחיד שעובד אותו או היחיד שיכול לענות לקריאתו לבצע את המשימה שהופקדה בידו. כשהאנושות נעלמה, אלוהים ראה לא את מה שהוא התכוון אליו במקור, אלא את ההיפך הגמור. איך ייתכן שלבו שלא יכאב? אם כן, כשאלוהים גילה את טבעו והביע את רגשותיו, הוא קיבל החלטה. איזו מין החלטה הוא קיבל? ליצור קשת בענן (הערה: את הקשת בענן שאנחנו רואים) כברית עם האדם, הבטחה שאלוהים לא ישמיד שוב את האנושות במבול. לצד זאת, היא נועדה גם לספר לבני האדם שאלוהים פעם השמיד את העולם במבול, להזכיר לאנושות תמיד מדוע אלוהים עשה דבר כזה.

האם השמדת העולם הפעם הייתה דבר שאלוהים רצה? היא בפירוש לא הייתה מה שאלוהים רצה. אנחנו אולי יכולים להעלות בדעתנו חלק קטן מהמראה העלוב של הארץ לאחר שהושחתה, אך אנחנו לא יכולים להעלות על דעתנו כלל איך נראה אז המראה הזה בעיני אלוהים. אפשר לומר שבין אם מדובר בבני זמננו ובין שמדובר בבני הזמן ההוא, איש לא מסוגל להעלות על דעתו או להבין מה אלוהים הרגיש כשהוא ראה את המראה הזה, את תמונת העולם לאחר שהושמד במבול. אלוהים נאלץ לעשות זאת בגלל מרדנותו של האדם, אך הכאב שאלוהים סבל בלבו מההשמדה הזו של העולם במבול הוא דבר שאיש לא יכול לתפוס או להבין. זו הסיבה שאלוהים כרת ברית עם האנושות, כדי להגיד לבני האדם לזכור שאלוהים פעם עשה דבר כזה ולהישבע בפניהם שאלוהים לעולם לא ישמיד כך את העולם שוב. בברית הזו אנחנו רואים את לבו של אלוהים – אנחנו רואים שלבו של אלוהים דאב כשהוא השמיד את האנושות הזו. בשפת בני אנוש, כשאלוהים השמיד את האנושות וראה את האנושות נעלמת, לבו בכה ודימם. זו הדרך הטובה ביותר לתאר זאת, נכון? המילים האלה משמשות בני אנוש להמחיש רגשות אנושיים, אך מפני ששפת בני האנוש לוקה מדי, השימוש בהן לתיאור רגשותיו ותחושותיו של אלוהים לא נראית לי כה גרועה, והיא גם לא מוגזמת. הן לפחות מאפשרות לכם להבין היטב ובהחלט כראוי את מצב רוחו של אלוהים בזמן ההוא. על מה תחשבו כעת כשתראו שוב קשת בענן? לפחות תזכרו שאלוהים התייסר פעם על כך שהוא השמיד העולם במבול. אתם תזכרו שעל אף שאלוהים שנא את העולם הזה ותיעב את האנושות הזו, כשהוא השמיד את בני האנוש שהוא ברא במו ידיו, לבו דאב, התקשה להרפות, הסתייג ובקושי נשא זאת. נחמתו היחידה הייתה משפחתו של נח בת שמונה הנפשות. שיתוף הפעולה של נח הוא מה שהפך לכדאי את המאמץ האדיר שהוא השקיע בבריאת הכל. כשאלוהים סבל, זה היה הדבר היחיד שיכול היה לפצות על הכאב שלו. מאותו רגע ואילך, אלוהים תלה את כל ציפיותיו מהאנושות במשפחתו של נח, בתקווה שהם יוכלו לחיות עם ברכותו ולא קללתו, בתקווה שהם לעולם לא יראו את אלוהים משמיד את העולם במבול שוב וגם בתקווה שהם לא יושמדו.

איזה חלק מטבעו של אלוהים עלינו להבין מכך? אלוהים תיעב את האדם מפני שהאדם נטר לו טינה, אך בלבו, האכפתיות, הדאגה והרחמים שלו כלפי האנושות נותרו ללא שינוי. אפילו כשהוא השמיד את האנושות, לבו נותר ללא שינוי. כשהאנושות הייתה מלאה בשחיתות והמרתה את פיו של אלוהים במידה מסוימת, אלוהים נאלץ להשמיד את האנושות משום טבעו ומהותו ועל פי עקרונותיו. אולם בגלל מהותו של אלוהים, הוא עדיין ריחם על האנושות ואפילו רצה להשתמש בדרכים שונות לגאול את האנושות כדי שהיא תוכל להמשיך לחיות. במקום זאת, האדם התנגד לאלוהים, המשיך להמרות את פיו של אלוהים וסירב לקבל את ישועתו של אלוהים, כלומר, סירב לקבל את כוונותיו הטובות. על אף שאלוהים קרא לו, הזכיר לו, קיים אותו, עזר לו, וסבל אותו, האדם לא הבין או העריך זאת ולא שם לכך לב. בכאבו, אלוהים בכל זאת לא שכח להעניק לאדם את סובלנותו המרבית, והוא המתין לאדם שישנה את התנהגותו. לאחר שהגיע לגבול שלו, הוא עשה את מה שהיה עליו לעשות ללא כל היסוס. במילים אחרות, חלף פרק זמן מסוים והתחולל תהליך מסוים מהרגע שאלוהים תכנן להשמיד את האנושות ועד תחילתה הרשמית של עבודתו להשמדת האנושות. התהליך הזה התקיים כדי לאפשר לאדם לשנות את התנהגותו והוא היה ההזדמנות האחרונה שאלוהים נתן לאדם. אם כן, מה אלוהים עשה בפרק הזמן הזה לפני שהוא השמיד את האנושות? אלוהים עשה כמות משמעותית של עבודת הזכרה ושכנוע. על אף הכאב והצער בלבו של אלוהים, הוא המשיך לפעול באכפתיות, בחשש וברחמים רבים כלפי האנושות. מה אנחנו רואים מכך? ללא ספק, אנחנו רואים שאהבתו של אלוהים כלפי האנושות היא אמיתית ולא רק דבר מה שהוא משלם לו מס שפתיים. היא אמיתית, מוחשית וניתנת להערכה, והיא לא מזויפת, מדוללת, ערמומית או מתנשאת. אלוהים לעולם לא משתמש בהונאה או יוצר מראות מזויפים כדי לגרום לבני אדם לראות שהוא ראוי לאהבה. הוא לעולם לא משתמש בעדות שקר כדי להראות לבני אדם את חביבותו או כדי להתרברב בחביבותו ובקדושתו. האין ההיבטים האלה של טבעו של אלוהים ראויים לאהבת האדם? האין הם ראויים לעבודת האל? האין הם ראויים להוקרה? בשלב הזה, אני רוצה לשאול אתכם: לאחר ששמעתם את הדברים האלה, האם אתם חושבים שגדולתו של אלוהים היא רק מילים על דף? האם חביבותו של אלוהים היא רק מילים ריקות מתוכן? לא! ודאי שלא! עליונותו, גדולתו, קדושתו, סובלנותו, אהבתו של אלוהים וכן הלאה – כל ההיבטים השונים האלה של טבעו ומהותו של אלוהים באים לידי ביטוי בכל פעם שהוא עושה את עבודתו, והם מגולמים ברצונו כלפי האדם וגם מתגשמים ומשתקפים בכל בן אדם. גם אם לא הרגשתם זאת בעבר, אלוהים דואג לכל אדם בכל דרך אפשרית, באמצעות לבו הכן, חוכמתו ושיטות שונות לחמם את לבו של כל אדם ולעורר את רוחו של כל אדם. זוהי עובדה ללא עוררין. בלי קשר למספר בני האדם היושבים כאן, לכל אדם היו חוויות ותחושות שונות כלפי סובלנותו, סבלנותו וחביבותו של אלוהים. החוויות האלה של אלוהים והתחושות האלה או ההכרות האלה בו – בסיכומו של עניין, כל הדברים החיוביים האלה הם מאלוהים. לכן על ידי שילוב החוויות והידע של כולם על אלוהים והחיבור בינן לבין קריאתנו בפסוקים האלה מכתבי הקודש היום, האם אתם מבינים את אלוהים באופן אמיתי וראוי יותר?

…………

אלוהים ברא את האנושות. גם אם בני אנוש הושחתו וגם אם הם לא חסידים שלו, אלוהים מתייחס אליהם כאל בבת עינו – או כפי שבני אדם היו אומרים, הוא מתייחס אליהם כאל בני האנוש היקרים לו ביותר – ולא כאל הצעצועים שלו. על אף שאלוהים אומר שהוא הבורא ושהאדם הוא ברוא שלו, מה שאולי נשמע כאילו יש איזשהו הבדל בדרגה, למעשה, כל מה שאלוהים עשה למען האנושות חורג בהרבה מהמצופה מקשר כזה. אלוהים אוהב את האנושות, משגיח על האנושות ודואג לאנושות, וכן מקיים את האנושות ללא-הרף וללא-הפסק. הוא לעולם לא מרגיש בלבו שזו עבודה נוספת או דבר מה שראוי להערכה רבה. הוא גם לא מרגיש שהושעת האנושות, קיום האנושות והענקת הכל לאנושות הם תרומה אדירה למענה. הוא בסך הכל מקיים את האנושות בשקט ובדממה, בדרכו שלו ובאמצעות מהותו שלו ומה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. לא משנה כמה תמיכה וכמה עזרה האנושות מקבלת ממנו, אלוהים לעולם לא חושב על כך או מנסה לזכות בהערכה. הדבר נקבע על ידי מהותו של אלוהים והוא גם בדיוק ביטוי אמיתי של טבעו של אלוהים. זו הסיבה שגם בספרי הקודש וגם בספרים אחרים, אנחנו אף-פעם לא רואים את אלוהים מבטא את מחשבותיו ואף-פעם לא רואים את אלוהים מתאר או מצהיר בפני בני האנוש מדוע הוא עושה את הדברים הללו או מדוע הוא דואג כל כך לאנושות במטרה לגרום לאנושות להכיר לו תודה או להלל אותו. אפילו כשכואב לו, כשלבו דואב עד מאוד, הוא אף-פעם לא שוכח את האחריות שלו כלפי האנושות או את דאגתו כלפי האנושות, אלא תמיד סובל את הכאב הזה ואת המכאוב הזה לבד בדממה. להיפך, אלוהים ממשיך לקיים את האנושות כרגיל. על אף שהאנושות לעתים קרובות מהללת את אלוהים או נושאת עליו עדות, אלוהים לא דורש ממנה לנהוג כך. זאת משום שאלוהים לעולם לא מתכוון שאף אחד מהדברים הטובים שהוא עושה למען האנושות יזכה בהכרת תודה או בגמול. מצד שני, מי שירא את אלוהים וסר מרע, מי שהוא באמת חסיד של אלוהים, מי שמקשיב לו ונאמן לו ומי שנשמע לו – אלה הם בני האדם שלעתים קרובות יזכו בברכותיו של אלוהים, ואלוהים יעניק את הברכות האלה ללא היסוס. יתר על כן, הברכות שבני אדם מקבלים מאלוהים הן לעתים קרובות מעבר לכל דמיון וגם מעבר לכל מה שבני אנוש יכולים להשיג בתמורה למה שהם עשו או למחיר שהם שילמו. כשהאנושות נהנית מברכותיו של אלוהים, האם למישהו אכפת ממה שאלוהים עושה? האם מישהו דואג כלל לרגשותיו של אלוהים? האם מישהו מנסה להבין את כאבו של אלוהים? התשובה המדויקת לשאלות האלה היא: לא! האם בן אנוש כלשהו, לרבות נח, יכול להבין את הכאב שאלוהים הרגיש באותו רגע? האם מישהו יכול לתפוס את הסיבה לכך שאלוהים יכרות ברית כזו? לא! האנושות לא מבינה את כאבו של אלוהים, לא משום שהיא לא יכולה להעלות על הדעת את כאבו של אלוהים, ולא בגלל הפער בין אלוהים לאדם או ההבדל במעמדם, אלא מפני שלאנושות לא אכפת כלל מרגשותיו של אלוהים. האנושות חושבת שאלוהים הוא עצמאי – אלוהים לא צריך שבני אדם ידאגו לו, יבינו אותו או יתחשבו בו. אלוהים הוא אלוהים, ולכן אין לו כאב ואין לו רגשות. הוא לא יהיה עצוב, הוא לא ירגיש צער והוא אפילו לא בוכה. אלוהים הוא אלוהים, ולכן הוא לא צריך שום ביטוי רגשי והוא לא צריך שום נחמה רגשית. אם הוא צריך אותם בנסיבות מסוימות, הוא יפתור את העניין בעצמו ולא יזדקק לכל סיוע מהאנושות. לעומת זאת, בני האנוש החלשים והילדותיים הם אלה שצריכים שאלוהים ינחם אותם, יקיים אותם, יעודד אותם ואפילו יביע תנחומים על רגשותיהם, בכל זמן ובכל מקום. המחשבה הזו מסתתרת עמוק בלב האנושות: האדם הוא החלש – הוא זקוק לאלוהים שישמור עליו מכל בחינה, הוא ראוי לכל הדאגה שאלוהים מקדיש לו והוא צריך לדרוש מאלוהים את כל מה שלדעתו צריך להיות שלו. אלוהים הוא החזק – יש לו הכל והוא צריך להיות זה ששומר על האנושות ומעניק לה ברכות. מפני שהוא כבר אלוהים, הוא כל-יכול והוא לעולם לא זקוק לדבר מהאנושות.

מכיוון שהאדם לא שם לב לאף אחד מגילויי האל, הוא מעולם לא חש בצערו, כאבו או אושרו של אלוהים. אולם לעומת זאת, אלוהים מכיר את כל ביטוייו של האדם כפי שהוא מכיר את כף ידו. אלוהים מספק את הצרכים של כולם בכל זמן ובכל מקום, צופה במחשבותיו המשתנות של כל אדם וכך הוא מנחם ומשכנע אותו, ומכוון ומאיר אותו. מבחינת כל הדברים שאלוהים עשה על האנושות וכל המחירים שהוא שילם בגללה, האם בני אדם יכולים למצוא פסוק בכתבי הקודש או מכל דבר שאלוהים אמר עד היום שמציין בבירור שאלוהים ידרוש דבר מה מן האדם? לא! נהפוך הוא, גם אם בני אדם מתעלמים מחשיבתו של אלוהים, הוא עדיין חוזר ומנהיג את האנושות, חוזר ומקיים אותה ועוזר לה, כדי לאפשר לה לצעוד בדרכו של אלוהים, כדי שהיא תוכל לקבל את היעד היפהפה שהוא הכין לה. בכל הנוגע לאלוהים, למה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, הוא יעניק ללא היסוס את חסדו, את רחמיו ואת כל גמוליו לחסידי האל שאוהבים אותו. אולם הוא לעולם לא מגלה לאף אדם את הכאב שהוא סבל או את הלך רוחו, והוא לעולם לא מתלונן על מי שלא מסוגל להתחשב בו או להכיר את רצונו. הוא בסך הכל עומד בכל זה בדממה וממתין ליום שבו האנושות תהיה מסוגלת להבין.

מתוך 'הדבר מופיע בבשר'

לקריאה נוספת: ברכת אלוהים - בנוגע לברכתו של אלוהים לנח