חוויותיו של פטרוס: הידע שלו על ייסורים ומשפט
כשאלוהים ייסר את פטרוס, הוא התפלל: "אלי, גופי מרדני, ואתה מייסר אותי ושופט אותי. הייסורים והשיפוט שלך מסבים לי שמחה, ואפילו אם אתה לא רוצה בי, אני רואה בשיפוטך את הטבע הקדוש והצודק שלך. כשאתה שופט אותי כדי שאחרים יראו בשיפוטך את הטבע הצודק שלך, אני חש סיפוק. אני רק מבקש שטבעך יתגלה ויאפשר לכל הבריות לחזות בטבעך הצודק, ושאוכל לזכך את אהבתי אליך דרך שיפוטך ולזכות בצלם של אדם צדיק. הרי שהשיפוט שלך טוב, מפני שזהו רצונך הרחום. אני יודע שעדיין קיימת בי מרדנות רבה, ושאני עדיין לא ראוי להתייצב בפניך. רצוני הוא שתשפוט אותי אף יותר, בין אם באמצעות סביבה עוינת או באמצעות צרות קשות – בלי קשר למה שאתה עושה, מבחינתי יש לכך ערך רב. אהבתך כה עמוקה, ואני מוכן להיכנע לתזמוריך ללא שום תלונות." זה הידע שפטרוס זכה בו אחרי שהוא חווה את עבודתו של אלוהים, וזו גם עדות על אהבתו לאלוהים. כיום, כבר נכבשתם, אבל כיצד התבטא בכם הכיבוש הזה? יש כאלה שאומרים, "הכיבוש שלי הוא החסד העילאי והתרוממות הרוח העילאית שאלוהים מעניק. רק עכשיו מובן לי שחיי האדם ריקניים וחסרי חשיבות. החיים הם חסרי תכלית. האדם מעביר את חייו בהתרוצצויות, בהולדת ילדים ובגידולם דור אחר דור, ובסופו של דבר הוא נותר בלי כלום. כיום, רק לאחר שאלוהים כבש אותי, נוכחתי שאין ערך בחיים כאלה – אלו באמת חיים חסרי משמעות. אוכל פשוט למות ולגמור עם העניין!" האם אנשים כאלה שנכבשו יכולים ליפול בנחלתו של אלוהים? האם הם יכולים להוות דוגמה מייצגת או מודל לחיקוי? אנשים כאלה הם דוגמה לפסיביות, אין להם שום שאיפות, והם לא שואפים להשתפר! על אף שהם נחשבים לאנשים שנכבשו, לא ניתן להביא אנשים פסיביים כאלה לידי שלמות. לקראת סוף חייו, לאחר שהוא הובא לידי שלמות, פטרוס אמר: "אלי! אם הייתי יכול לחיות עוד מספר שנים, הייתי רוצה להעמיק ולזכך את אהבתי אליך עוד יותר." ממש לפני שעמדו לצלוב אותו, פטרוס התפלל בלבו, "אלי! זמנך הגיע, הזמן שהועדת לי הגיע. אני חייב להיצלב למענך, אני חייב לשאת את העדות הזו עלייך, וכולי תקווה שאהבתי יכולה לעמוד בדרישותיך ולהפוך לטהורה עוד יותר. היום, עצם העובדה שאני יכול למות למענך ולהיצלב למענך, מנחמת ומרגיעה אותי, מפני שאין דבר יותר מספק בעיניי מאשר להיצלב למענך ולספק את רצונותיך, ומאשר האפשרות להעניק לך את עצמי ולהעלות את חיי כקורבן מנחה למענך. אלי! אתה כה חביב! אילו היית מתיר לי להמשיך לחיות, הייתי מוכן לאהוב אותך אפילו עוד יותר. כל עוד אני חי, אוהב אותך. הייתי רוצה לאהוב אותך יותר לעומק. אתה שופט אותי, מייסר אותי ומנסה אותי משום שאני לא צדיק, משום שחטאתי. וטבעך הצודק מתחוור לי עוד יותר. זו ברכה עבורי, משום שאני מסוגל לאהוב אותך יותר לעומק ומשום שאני מוכן לאהוב אותך כך גם אם אתה לא אוהב אותי. אני מוכן לחזות בטבעך הצודק, מפני שהדבר מאפשר לי עוד יותר לחיות חיים בעלי משמעות. אני מרגיש שלחיי כעת יש יותר משמעות משום שנצלבתי למענך, ומוות למענך הוא דבר משמעותי. למרות זאת, אני עדיין לא מרגיש שבע רצון, משום שאני יודע מעט מאוד לגביך. אני יודע שאני לא מסוגל לספק את רצונותיך לחלוטין, וכן שלא השבתי לך מספיק כגמולך. בחיי, לא יכולתי להשיב לך את כל כולי – אני מאוד רחוק מכך. כשאני נזכר ברגע הזה, אני מרגיש שאני חייב לך רבות, ולרשותי עומד רק הרגע הזה כדי לכפר על כל טעויותיי ועל כל האהבה שלא השבתי לך."